תיעוד הפרעות ביהודי עדן

היום, 30 בנובמבר, מציינת ישראל את יום הזיכרון "ליציאה ולגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן", שנקבע באופן סמלי למחרת כ"ט בנובמבר. שמעון ששון, בן 84 מתל אביב, היה נער בן 15 כשפרצו הפרעות בעיר. "את הדיווח על ההצבעה באו"ם שמעתי עם המשפחה ברדיו שהיה לנו בבית בעדן", נזכר השבוע בשיחה עם "הארץ". "אחר כך ירדנו למטה וסיפרנו לכל מי שהתאסף מתחת לבית מי הצביע בעד, מי נגד ומי נמנע. היתה צהלה". אלא שהשמחה היתה מוקדמת והתחלפה במהרה בבהלה. "מה שקרה היה בלתי צפוי לגמרי ובא עלינו כרעם ביום בהיר", תיאר חודש לאחר מכן עובדיה טוביה — איש הסוכנות היהודית, במכתב ששלח לארץ ישראל.

הריסות בית יהודי בעדן, בדצמבר 1947
הריסות בית יהודי בעדן, בדצמבר 1947 דני גולדשמיד / בית מורשת יהודי עדן

בעדן, שהיתה באותה תקופה קולוניה בריטית והיום נמצאת בתימן, התגוררה קהילה יהודית עתיקה בת כ–5,000 חברים, שחיה לצד הקהילה הערבית המקומית. הפרעות החלו ב-2 בדצמבר 1947 ונמשכו שלושה ימים. "בליל 2 בדצמבר הערבים התחילו לשרוף מכוניות של יהודים ברחובות העיר", תיאר השבוע ששון. "למחרת הם פלשו לרובע שלנו. הרחובות התרוקנו לגמרי. השלכנו לעברם בקבוקים". יום אחר כך החלו הערבים להצית חנויות, עסקים ובתים של יהודים. "כמה משפחות נמלטו מהבתים ורצו אל הבית שלנו, שהיה במרכז הרובע. פתחתי את הדלת והכנסתי הביתה חמש משפחות", הוא מוסיף, ומקריא את שמותיהן מזיכרונו.

עובדיה טוביה: "כל בתי היהודים הפכו נקבים נקבים מכדוריהם. בית אחר בית נשרף"
ההנהגה היהודית ביקשה עזרה מהבריטים, ששלטו בעיר. אלה, בתגובה, שלחו יחידה של שוטרים בדואים תחת פיקוד בריטי. "מרגע זה החלה השואה", תיאר טוביה במכתבו. "הפורעים החוליגנים החלו שודדים את חנויות היהודים. השוטרים עומדים ומחייכים. עוד רגע אפשר היה לראות כיצד הם עצמם עוזרים בשוד ובביזה".

אחד השוטרים האלה ניצב סמוך לביתו של ששון, שבו מצאו המשפחות שנמלטו מאימת הפורעים מחסה. "הבריטים הכריזו על עוצר. לא ידעתי אז מה זה עוצר, ועליתי לגג כדי לראות מה קורה ברחוב", הוא נזכר. "ראיתי מולי חייל ובידו רובה. התכופפתי והוא ירה לעברי". הכדור לא פגע בו, אלא באחת הנשים שהתארחו בביתו — פנינה מנחם משה כהן, שהיתה אז כבת 15. "הכדור חדר לראשה. היא מתה במקום. בבית היתה מהומה גדולה", נזכר. במשך שלושה ימים נאלצו הדיירים לשהות במחיצתה של הגופה, עד שניתן היה לפנותה לקבר האחים. "הוצאנו אותה מהבית עטופה בשמיכה", הוא הוסיף, ופרץ בבכי.

הריסות בית יהודי בעדן, בדצמבר 1947

הריסות בית יהודי בעדן, בדצמבר 1947 דני גולדשמיד / בית מורשת יהודי עדן
"כל יהודי שקרא לעזרה או עלה לגג לכבות את הדליקה בביתו או לברוח ממנה, כובד במטר יריות. צעקות הטירוף בשכונת היהודים קרעו את לב השמים. כל בתי היהודים הפכו נקבים נקבים מכדוריהם. בית אחר בית נשרף. עשרות הרוגים נפלו בזה אחר זה", תיאר טוביה, שנולד בעדן ב–1920, עלה לארץ ישראל בילדותו וחזר לעדן ב–1945 כדי לארגן את עליית יהודיה לארץ.

גבריאל דוד, שהיה אז תינוק, איבד את סבו, יחיא, בפרעות. זיכרונותיו מתבססים על הסיפורים ששמע במשפחה כשבגר. "87 יהודים נורו, נשחטו ונשרפו למוות. סבא שלי נורה בראשו על ידי צלף", אמר השבוע. זה קרה לאחר שהוא עלה לגג הבית בניסיון לכבות את האש שאחזה במקום. "הוא לא מת במקום", סיפר דוד. "כל הלילה הוא דימם בבית". בנו של יחיא, ציון, היה אז ילד בן תשע. "ישבתי לידו במיטה והוא גונח כל הזמן. הוא גסס לנגד עינינו", סיפר בעדות וידאו שתיעד דוד והעלה ליוטיוב במסגרת פועלו לתיעוד מורשת הקהילה.

עדותו של שמעון ששון – דלג

למחרת הגיע אמבולנס כדי לפנות את יחיא לבית החולים. אחיו, חיים, שסייע לפנותו, חטף כדור בעצמו ונפצע. הרופא, שלא היה יהודי, נורה אף הוא — ונהרג. המהומה נמשכה גם בבית החולים שאליו פונה יחיא לבסוף, בטרם מת שם מפצעיו. בנו, שמעון, שליווה אותו, נאלץ להסתתר גם במבנה זה מאימת התוקפים, שרדפו אחריו עד לשם. "הערבים נכנסו לבית החולים, והחלו לשאול: 'איפה היהודים'? הם כמעט הרגו אותו", סיפר דוד.

שמעון נאלץ להתחזות לחולה המאושפז במקום, ובסיוע של צוות מקומי כוסה בשמיכה כדי שהפורעים לא ירצחו גם אותו. למחרת הוא חזר הביתה. "פניו היו נפולות. הוא נפל על הרצפה והתייפח כמו ילד קטן", סיפר ציון. אח נוסף של יחיא, סאלם (שלום), שהיה מוהל ודמות מוכרת בקהילה, נרצח אף הוא בפרעות. "הערבים ניסו לכפות עליו להתאסלם", אמר דוד. "הוא סירב, והם רצחו אותו וביתרו את גופתו".

שמעון ששון
שמעון ששון, אתמול תומר אפלבאום
אחרי שלושה ימים, כשהצבא הבריטי סוף סוף נכנס בעצמו לרובע היהודי, הסתיימו הפרעות. "ביום שישי בבוקר יצאו לאסוף את ההרוגים. אוטו משא עבר מרחוב לרחוב ואסף אותם. כל בית הוריד את מתיו לאמצע הכביש ופליטים תימנים טיפלו בקבורתם בקבר אחים ללא הלוויה וללא כל טקס. כל הרחובות מלאו בכי ויללה", סיכם טוביה, שלימים היה למלחין והמנהל המוזיקלי של להקת ענבל.

שמעון ששון, בן 84 מתל אביב, היה נער בן 15 כשפרצו הפרעות בעיר: "קהילת עדן הקריבה 87 אנשים בשל ההכרזה על מדינת היהודים. כל חטאם היה הקמת מדינת ישראל"
יצחק שור, יו"ר תנועת "החלוץ" הציונית שפעלה בעדן, כתב לאחר הפרעות, בינואר 1948, מכתב לבן דודו, משה שור, שגר בארץ ישראל. במכתב הוא תיאר את השבר הנורא וביקש סיוע בהעלאת הנוער לארץ ישראל. "תקצר ידינו מלתאר", כתב. "כל משפחה יש לה הרפתקה, שאפשר לחברה לספר. אך כדי לקצר את הדברים, הנני להגיד, כי קשרו עלינו החיילים עם הפורעים ובשכם אחד ביצעו את מעשי השוד והרצח".

בהמשך הוסיף: "החיילים כלאו אותנו בבתים. כל מי שניסה לברוח מבית העולה בלהבות מיד נורה. אנשים הושלכו חיים אל תוך הבתים העולים בלהבות. תינוקות רחצו בבנזין ונשרפו. עוללים בותרו לחצאים בידי האויב. זקנים — ניקרו את עיניהם. בחורים — גופותיהם חולקו לחלקים קטנים והושלכו אל תוך הלהבה. נשים, דדיהן נקרעו. הראש מסתחרר בשבתנו לכתוב, כי רבות הזוועות שחלו על ראשינו".

בית הספר העברי לבנים שנשרף בעדן, ב-1947

בית ספר שנשרף בעדן, בדצמבר 1947 דני גולדשמיד / בית מורשת יהודי עדן
עוד כתבות בנושא
באיחור של 60 שנה, האקסודוס של יהודי ערב זוכה להכרה 28.11.2014 כתבה זאת זמינה למנויים בלבד
האם יהודים ומוסלמים אכן חיו בהרמוניה בארצות האסלאם 15.10.2013 כתבה זאת זמינה למנויים בלבד
במלאות חודש לפרעות ערכה אגודת יהודי עדן בארץ ישראל אזכרה לנרצחים בבית הכנסת של הקהילה בתל אביב. משה נתנאל, בן הקהילה, נשא דברים באירוע. "שואה איומה באה על קהילת עדן, קהילה עתיקת יומין, חרדה לדת ולקודשי העם… קהילה זו, נתערערו יסודותיה והפכה בן לילה לעדת פליטים", אמר. "זקוקים הם להחזרת רגש הביטחון והחופש שנשלל מהם… מכאן צריכה לצאת קריאת אזעקה לסוכנות, למוסדות היישוב, לקהל הרחב וליהודי עדן בארץ, לבוא להצלת אחינו בעדן. על כולנו מוטלת החובה לעשות כל אשר לאל ידינו, להושיט להם עזרה, לאפשר להם לצאת מגיא ההריגה ולהיקלט בארץ משאת נפשם מעולם".

הבריטים שלחו שוטרים בדואים כסיוע ליהודים. "מרגע זה החלה השואה", תיאר טוביה, "הפורעים החוליגנים החלו שודדים את חנויות היהודים. השוטרים עומדים ומחייכים"
אחת הפינות בבית המורשת של הקהילה, הצמוד לבית הכנסת, מוקדשת לפרעות. גזיר עיתון של "ידיעות אחרונות" ששמור שם בישר לקהל הקוראים בארץ על הפרעות. "מכתב מזעזע מעיר ההריגה הבריטית", דיווח העיתון. "יהודי עדן התגוננו בגבורה וגירשו את הפורעים על נקה, אך הופקרו בידי המשטרה, ששיתפה פעולה עם המרצחים". "הפורעים הרסו את הקהילה עד היסוד, והרסו את ההיבט הכלכלי, החינוכי והדתי", אמר השבוע דני גולדשמיד, בן לאחת המשפחות המכובדות בקהילה, שהקים ומנהל את בית המורשת. "היום כבר אין יהודים בעדן. הקהילה הבינה שאין לה מה לחפש שם", הוסיף. במקום ניתן לעיין בספרים ובחוברות זיכרון המתעדות את הקהילה. באחת החוברות, שהוציאה לאור עמותת יהודי עדן, מונצחים שמותיהם של 87 הקורבנות מהפרעות — רובם מעדן עצמה וחלקם משיח' עות'מאן, פרבר סמוך.

הרשימה מחולקת לקורבנות שנהרגו ביריות, כמו מנחם מנצור שמואל, סעדה שמואל עואמי, שושן שלמה ניסים ואסתר סאלם; קורבנות שנטבחו באכזריות, דוגמת סלימאן סעיד צנעאני, סאלם סעיד מעאטי ושמואל דאוד אלפורסה; קורבנות שנשרפו, בהם והב אברהם חראזי, יעיב טוב אסייק, וכן חמישה ילדים, בגילים שנה עד שלוש, ששמותיהם לא ידועים; וקורבנות שמוגדרים "נעדרים שמקום קבורתם לא נודע", בהם שמעון טיוב שעבין ומנצור חסן קזאלה.

הריסות בית כנסת בעדן, בדצמבר 1947

הריסות בית כנסת בעדן, בדצמבר 1947 דני גולדשמיד / בית מורשת יהודי עדן
"קהילת עדן הקריבה 87 אנשים בשל ההכרזה על מדינת היהודים. כל חטאם היה הקמת מדינת ישראל", אומר ששון, שנאלץ לראות את רצח הנערה שהסתתרה בביתו לנגד עיניו. עבורו, הטרגדיה לא הסתיימה עם שוך המאורעות. כמה חודשים אחרי קום המדינה הוא עלה בגפו לישראל. אמו, שהיתה בהריון מתקדם, ואחיותיו הצטרפו מאוחר יותר. אביו נותר בעדן עד 1967, ועזב עם צאת הבריטים מהמקום.

"כשאמי באה לארץ, הלכתי לפגוש אותה במחנה בראש העין. כשנכנסתי לאוהל, ראיתי שהיא בהריון. חודש אחר כך באתי לבקר אותה שוב, אבל לא ראיתי את התינוק", סיפר. כששאל לאן נעלם, אמרה אמו כי התבשרה כי נולדה לה בת, אך היא מתה בלידה. "זה הדבר היחיד שאני יודע. לא חיטטנו בנושא הזה", אומר ששון.

כך חברו זו לזו שתי טרגדיות שחוותה הקהילה: תחילה הפרעות, ואחר כך היעלמות הילדים. גם בעדן, שממנה עלו לארץ, הותירו בני הקהילה כמה נעלמים. "לא כל מי שנפגע בפרעות אותר לבסוף", אומר ששון. "יש כאלה שנעלמו ולא איתרנו. עד היום אנחנו לא יודעים איפה הם".

פרופ' מיכאל דוד, רופא עור במקצועו ואחיו של גבי דוד, כועס על המדינה, שלא טרחה לשמר את זכרם של הנרצחים בפרעות. "כשמציינים בבית הספר את כ"ט בנובמבר ומדברים על ההחלטה ההיסטורית באו"ם וכל מה שהיה מסביב, לא אומרים כלום על הפוגרום הזה, שקשור ישירות להחלטה הזו. ריבונו של עולם", אמר השבוע.

"זה נורא לעשות את ההשוואה זאת, אבל בפרעות קישינב נהרגו פחות מבעדן. אולי אם היה לנו ביאליק, הזיכרון שלנו היה נראה אחרת", אמר, בהתייחסו לפואמה המפורסמת "בעיר ההריגה", שכתב ביאליק ב–1903 אחרי ביקורו בעיר.